למחרת היום

הסקירה שלי:

ספר מיוחד, מרגש ,עדין ואיטי, העוסק ביכולות הריפוי וההחלמה לאחר טרגדיה.

חלקו הראשון עצוב, דמעתי לא מעט וחלקו השני אופטימי ונותן תקווה לעתיד.

אמנד איבדה את בעלה עקב תאונה והחלום שלה להקים איתו משפחה, שעמד להתגשם, התנפץ גם הוא.

אמנד שבורה ומרגישה שהיא חייבת להתנתק מהמשפחה ומהעבודה כדי לחשוב איך להמשיך מכאן. היא שוכרת בית ישן, עלוב וחשוך בכפר קטן בצרפת ורוב היום שוכבת במיטה ובוכה על מר גורלה.

כשהיא מצליחה לקום, בעיקר לצורך קניות, היא מוצאת בבית יומני גינון של הדיירת הקודמת ומתחילה לקרוא אותם. היא מגלה שגם הדיירת הקודמת איבדה את אהובה ובעזרת הקמת גינה בחצר הצליחה לשקם את חייה.

אמנד מחליטה לנסות לשקם את הגינה המוזנחת בבית ומתאהבת בטבע ובעיסוק בצמחים. היא חיה את היום, יש לה עליות וירידות אבל היא לא מתייאשת.

לאט לאט היא מתחילה לפתוח את חלונות הבית ומחדירה פיזית אור לביתה ועימו מגיע לאט לאט גם האור הנפשי.

היא מזמינה אנשים לביתה, היא פוגשת את הבת של הדיירת הקודמת, היא מזמינה את הילדים שבעלה לימד במסגרת עבודתו, היא שומרת על קשר עם הוריו של בעלה ובעיקר מטפחת את הגינה.

הספר הוא אינו סיפור עלילה רגיל אלא מסע ריפוי עצמי של אישה שבורה בעזרת הטבע.

זהו סיפור שבא להלל את יכולות הריפוי של הטבע ושל האדם עצמו כי החיים חזקים מהכל.

הסוף הותיר אותי עם הרבה מחשבות והעיקר עם תקווה אופטימיות בקשר לעתיד.

ממליצה בחום!

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

למחרת היום התקבל בצרפת באהבה עצומה. ספרה כובש הלב של מליסה דה קוסטה נמכר בכחצי מיליון עותקים, כיכב חודשים ארוכים ברשימות רבי־המכר, והפך אותה לאחת הסופרות המצליחות במולדתה. זהו ספרה הראשון המתורגם לעברית.

בכפר נידח, בבית שכור ועלוב למראה, אָמַנד מנסה לאסוף את השברים. אבל איך אפשר לעשות זאת כשהתריסים מוגפים, החשכה עוטפת, והיחידים שמארחים לה לחברה הם הזיכרונות: מבעלה, אהוב לבה, שמת במפתיע, ואיתו החלומות על המשפחה שכמעט הקימו.

השבועות חולפים וגם החודשים. אור קלוש חודר אט־אט פנימה, ואמנד מעיזה להביט סביב. בבית הישן שבו היא מתגוררת, היא מוצאת זיכרונות של אישה אחרת: יומני גינון מפורטים, בכתב ידה המסודר של מדאם אוג, הדיירת הקודמת. אמנד קוראת בהם ומקנאת בתשוקה העולה מבין הדפים. מה לה ולגידול גינה, מה לה ולחיים בכלל.

אבל כשאמנד מגלה שגם מדאם אוג איבדה את אהובה, והגינון היה מה שהציל אותה מתהומות שיברון הלב, היא מחליטה לנסות. היא יוצאת אל הגן המתואר במחברות, זה שפעם פרח ופרחיו הפיצו ריח משכר, ועתה הוא נטוש ועזוב. ושם, בחיבור המחזורי לטבע, היא מגלה את עצמה שוב, את המגע הבלתי אמצעי עם האדמה, את הכוח ללבלב מחדש. כל מחר מביא איתו הבטחה חדשה, ועתיד שיש בו משמעות.

למחרת היום הוא הזמנה לחיות בעיניים פקוחות, לעורר את החושים, לטלטל את הלב. זהו שיר הלל יפהפה לטבע עשיר ופראי, שיש לו סגולות ריפוי ויכולת פלאית לפייס אותנו עם החיים, אלה שהיו ואלה שעוד נותרו לנו.