תישארי

הסקירה שלי:

סיפור אמיץ על אישה, סבתא, שבגיל חמישים פלוס היא מבינה שהיא אוהבת נשים ומחליטה ללכת על זה.

הספר מורכב מפרקים קצרים, כל אחד מתקופה אחרת, שילוב של עבר והווה.

בהתחלה המעברים בין התקופות הקשה עלי את הקריאה אבל ככל שהתקדמתי והכרתי את הדמויות, נשאבתי לסיפור ונהניתי מאד. סיפור מקסים על אהבה חזקה, ממליצה בחום!

דליה נשואה עשרים שנה לדניאל ואלו נישואים שניים שלה.  יש לה שלושה ילדים.

יום אחד היא נכנסת לאינטרנט לאתר קפה דה מארקר ומכירה שם אישה, גם היא כבר סבתא לנכדים. הן מחליטות להיפגש ומאותו הרגע דליה מרגישה שהיא הגיעה הביתה. דליה מבינה שזה הרגע לו חיכתה כל חייה, זוהי האהבה האמיתית שלה ציפתה, אהבה שתשנה את חייה.

דליה מחליטה לעזוב את בעלה ומפתיעה אותו ואת כל המשפחה המורחבת שלה שמנסים להוכיח לה שהאהבה הזאת היא זמנית ומקומה עם בעלה ומשפחתה.

דליה לא מוותרת והולכת עם האמת שלה. האהבה פורחת אבל אז קורה לה אסון. בת הזוג שלה תומכת בה בצורה ראויה להערכה, היא אישה פתוחה, שלא מתביישת במי שהיא ויש לה גישה מאד אופטימית לחיים.

הספר מורכב מאירועים שונים בחייה של דליה: הנישואים הראשונים, הנישואים השניים, היחסים עם ילדיה, היחסים עם הוריה, הזוגיות עם מירהג'י ופרטים על אמנות הציור שבה היא עוסקת (שלזה פחות התחברתי).

בספר יש פרקים מרגשים מאד בנושאים של יחסי הורים וילדים, מיניות, הורות, זוגיות, חברות, התמודדות עם רגשות אשם והחשיבות של לדעת לסלוח כדי להשתחרר.

הסופרת תמי בצלאלי, בת 63, היא ציירת, פסלת ומאיירת. גידלה שלושה ילדים. התחתנה והתגרשה פעמיים ואז התחתנה בשלישית – הפעם עם אישה. (מגב הספר).

תמי, אני מעריצה אותך! ממליצה בחום על הספר!

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

מה הסיכויים שאישה הנשואה בשנית מזה כעשרים שנה, אם לשלושה וסבתא טרייה, תתכתב באחד הימים ברשת חברתית באינטרנט עם אישה אחרת, בעצמה אם לילדים וסבתא לנכדים, ותבין בתוך זמן קצר שפגשה באהבת חייה? תלוי את מי שואלים. במקרה של דליה ומירהג'י זה נראה כמו הדבר הטבעי והסביר ביותר בעולם, ובעקבות כך דליה עוזבת את נישואיה ואת הבית שזה עתה גמרה לבנות עם בעלה, ועוברת באחת לעולם חד־מיני, עולם של נשים שאוהבות נשים. יש סביבה מי שחושבים שזאת אפיזודה, תמרון מסוכן של משבר שלושת־רבעי־החיים. יש שמנסים להסביר לה שבילבלה את היוצרות בין בעיה לפתרון, שהיא חיה בסרט. אבל דליה יודעת: היא הגיעה הביתה, סוף סוף. והאסון האישי הכבד שעמו עליה להתמודד זמן קצר אחר כך רק מעמיק בה את יסודות הידיעה הזאת.

תמי בצלאלי, 63, היא ציירת, פסלת ומאיירת. אוטודידקטית. הציגה כעשר תערוכות יחיד והשתתפה בכמה וכמה תערוכות קבוצתיות, עד שהחליטה שתם פרק הגלריות בחייה, ומאז היא מפזרת את עבודותיה ברחבי הרשת ומאיירת ספרים שנוגעים בלבה. גידלה שלושה ילדים, התחתנה והתגרשה פעמיים, ואז התחתנה בשלישית — הפעם עם אישה. לימדה ציור, איור ורישום קרוב לארבעים שנה במגוון מסגרות, מתוכן כשלושים שנה במוזיאון ישראל. כיום מלמדת רישום בבצלאל, במחלקה לאמנויות המסך. לתלמידיה היא בעיקר מראה שהם יודעים מספיק כדי לרשום הכול בעצמם.