סימנים כחולים

הסקירה שלי:

סיפור נוגע ללב, קשה וכואב על אישה עם נפש פצועה. אישה שנאנסה ולא מצליחה להמשיך בחייה. אישה שמתפקדת פיזית אבל מנותקת רגשית. אישה שכדי להמשיך לחיות חייבת לנקום, גם אם המעשה יכניס אותה לכלא לשארית חייה.

הספר עוסק בתיאור הנפש, זה אינו סיפור עלילה וזה ייחודו. הספר מתאר בצורה מפורטת את הרהורי הגיבורה, המחשבות שלה, הייסורים, ההחלטות והמעשים. סיפור שחודר לנשמה.

זהו ספר הביכורים של הסופרת ואם זאת ההתחלה אז אני כבר מחכה לספרים הבאים.

אמנם ההתחלה קצת איטית אבל בהמשך הקריאה מאד זורמת. השפה בהירה והכתיבה חודרת, אמינה ומרגשת. ממליצה בחום!

קצת על תוכן הספר: מה שאכתוב אינו ספויילר שכן הכל ידוע מראש וכתוב בגב הספר. מי שבכל זאת לא מעוניין לדעת על השתלשלות האירועים, עדיף שלא ימשיך בקריאת הסקירה.

איריס, גיבורת הסיפור, מרצה עונש בכלא בגלל שהיא רצחה את האיש שאנס אותה. מכאן היא חוזרת לעברה ומספרת לנו את כל קורותיה מילדותה עד למקרה האונס שהרס את חייה ושהוביל אותה לביצוע הרצח וחוזרת חזרה לכלא, לחייה בהווה.

איריס היא אישה צעירה ובודדה שכרגע גרה בדירה שכורה בפריז. היא נולדה בנתניה למשפחה קשת יום והיו לה חיים לא קלים. אביה עזב את אמה לטובת אישה אחרת והאם לא השלימה עם הבגידה כל חייה. איריס עברה גם התעללות מינית בילדותה. היא לא הצליחה להתמיד בשום דבר, אפילו לימודים היא לא סיימה.

כשבגרה, החליטה איריס לעזוב את הארץ לפריז לנסות להתחיל חיים חדשים. היא מצאה עבודה בבר ומונתה לאחראית.

יום אחד היא נתקלת ברחוב באיש יפה תואר. כולה תקווה שאולי הוא יהיה אהבת חייה. היא קובעת איתו בבר. כשהם נפגשים, הוא מבקש שתעלה איתו למשרד, היא עולה איתו ושם הוא אונס אותה.

איריס לא מתנגדת, היא חוששת שהוא יהרוג אותה. היא משותקת מפחד ונותנת לו לממש את זממו.

אחרי האירוע, היא מקווה שהזמן יעזור לה לשכוח ומצפה להמשיך כרגיל בחייה אבל מסתבר שהיא בהריון. כשנולד הילד, היא מטפלת בו אבל היא לא מסוגלת לאהוב אותו. הוא לעולם יזכיר לה את האונס. היא חסרת רגש כלפיו וזה מזעזע. איריס מבינה שהיא לא תוכל להמשיך בחייה אלא אם תנקום. היא לוקחת אקדח ורוצחת את האנס.

איריס לא מתחרטת על הרצח. להיפך, עכשיו היא מרגישה חופשייה. היא מודה ברצח ולא מנסה להתחמק מהעונש. אפשר להבין שהיא אפילו ציפתה לעונש. העונש בכלא זאת הגאולה בשבילה. בכלא היא נמצאת במסגרת, שגרת היום מאד ברורה, מכתיבים לה מה לעשות בכל יום. עכשיו היא גם שוב לבדה בלי התינוק, כמו לפני האונס.

אהבתי את הסוף שמצאתי בו נקודה זהירה של אופטימיות עבור עתידה של איריס. ספר ביכורים מצויין, ממליצה בחום!

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

"מתי הפסיקה לרצות ולהאמין שיהיה אחרת? באיזה רגע על הרצף התקבלה ההחלטה לחדול מלקוות לגאולה. האם זה קרה ברגע אחד או מבדיקה של הסיכויים, שגם אם לא התקיימה בקור רוח ובשקלול הטיעונים בעד ונגד נוכח הנתונים הקיימים אלא היתה כזו שהנפש בודקת, הנפש שמהדהדת בריק שיוצר אדוות מדומיינות של ריק גדול יותר. או שהמציאות היא שגלגלה את חייה כפי שגלגלה, חיים שהתפתלו בין מדבריות לביצות, בין דממה לכורח להגיד משהו, לשאול, לברר ולתהות על קנקנם של אנשים שעברו, מקרים שקרו ואפשרויות שנסגרו בפניה כלעומת שנפתחו."

אישה צעירה נמלטת מהשוליים שבהם מתנהלים חייה ומגיעה לפריז, אך לשוליים יש תוכניות אחרות עבורה: הם שבים ומתנפלים עליה בדיוק כשהיא מתחילה להאמין שהתרחקה מהם לבלי שוב.

כל שביקשה היה להתחיל חיים חדשים, בשפה אחרת, בלי שאיש מכיר אותה. עם עבודה מסודרת ודירה שכורה, לחלום שלה היה סיכוי להתגשם. אבל אז בא האיש הזה. היא חשבה שהוא יפה כמו אלוהים, עם הצעיף שנכרך על צווארו ומבטו שלא מש ממנה. האיש שהיה לו שם פרטי בלבד. האיש שהיא רצחה.

בין כותלי הכלא נחשפת התהום של איריס, שלקחה אקדח וירתה באיש שאנס אותה. בקווים של זיכרונות עזים, בוטים, מתפתלת הדרך בין כאב לבין תקווה לגאולה. מהאב שנטש והותיר אחריו בית שהחשיך מצער ואם שקפאה בעלבונה, בין רחובות פריז שמיאנו לחבק אותה, ועד הערב הארור ההוא, שהאמינה שתוכל להשאיר מאחור.

סימנים כחולים הוא ספר הביכורים של אמילי חיה מואטי, ילידת 1980, אם לשתי בנות, המתגוררת בתל אביב. הוא פותח בעדינות ובאומץ, אצבע אצבע, את האגרוף הקפוץ של הכאב, שוטף באור את נפשה של גיבורה פצועה, והופך את הזרות הבלתי נתפסת לאינטימיות.