מפלצת הזיכרון

הסקירה שלי:

ספר שמעורר המון מחשבות. הספר הוא בעצם מכתב שכתב היסטוריון צעיר, בעל דוקטורט בנושא שיטות הפעולה של מחנות ההשמדה, ליושב ראש יד ושם. במכתב הוא מספר את קורותיו במהלך עבודתו כמדריך סיורים באתרי הזיכרון בפולין. בין היתר, הוא מלווה תלמידים, אנשי צבא, פוליטיקאים ואף מתכנתי משחקים ותסריטאים.

הסיבה לכתיבת המכתב מתגלה רק בסוף הספר. לאורך הסיפור הכותב מתאר את התהליך הנפשי שעבר עליו במהלך עבודתו  עד שמפלצת הזיכרון השתלטה על חייו וגרמה לו לאבד שליטה.

הספר לא קל לעיכול, יש פה ניתוח של נושא הנצחת זיכרון השואה מזווית חדשה ומעניינת שלא קראתי עליה בספרים אחרים שדנו בשואה.

הכותב מבקר את הדרך שבה מנסים האחראים בישראל להנציח את זכר השואה באמצעות מסעות של בני נוער לפולין וטקסי הזיכרון. הוא תוהה: "מדוע נוסעים לפולין ולא לגרמניה?".

לדעתו לנוער אין עדיין יכולת רגשית להתמודד עם הטראומה ובסופו של דבר התוצאה של חשיפתו למחנות היא שהוא מפתח הערצה – לגרמנים בעלי הכח, הרוצחים, החזקים ושנאה – לקורבנות החלשים והכנועים.

הוא מגלה שהנוער מעריץ כח. באחד הסיורים אחד התלמידים אמר לו שכדי לשרוד "אנחנו צריכים להיות קצת נאצים" ואף השווה את המקרה למצב בארץ בין היהודים לערבים. כלומר, צריך להפעיל כח כדי לשרוד ולנצח. הוא טוען שהרצח זה חלק מהטבע של בני האדם. גם הוא בעצמו חושב כך.

הוא מתריע בפני הסכנה שהחברה שלנו הפכה להיות חברה אלימה. אנחנו מעריצים את הגרמנים, סלחנו להם מהר מדי, עובדה שאנחנו קונים מהם מוצרים וסחורות ונוסעים לטייל בגרמניה. לא נקמנו בהם כמו שצריך ועברנו לסדר היום. טענה קשה ומטרידה.

לאט לאט אנו רואים שהמראות הקשים משתלטים על הכותב, הוא נכנס לאובססיה, הוא אפילו עוזב את אשתו ובנו הקטן בישראל ועובר לגור בפולין. הוא הוזה בלילות וממש חי את השואה. המפלצת השתלטה עליו.

מדוע נכתב המכתב? מה המעשה הנורא שקרה? תקראו ותגלו.

ספר שיישאר איתי עוד המון זמן. ממליצה בחום!

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

היסטוריון צעיר ושאפתן כותב ליושב ראש יד ושם ומספר על מאבקו במפלצת הזיכרון, עד לרגע שבו השתלטה על חייו.
כוכבו של הצעיר דרך בחקר המנגנונים המדויקים של התהליך התעשייתי שבו חוסלו מיליוני יהודים במחנות ההשמדה. לפרנסתו, הוא מתחיל להדריך סיורים באתרי הזיכרון שעל אדמת פולין – של תלמידים, אנשי צבא ופוליטיקאים ישראלים.
אתרי הרצח נעשים מקום העבודה שלו, והזוועה חודרת אל תוך נשמתו. הוא מנסה לחשוף ביערות ובמעבה האדמה את דמותם האבודה של הקרבנות, אך לחרדתו הוא מזהה בעצמו ובמודרכיו הערצה לכוח ולכושר הביצוע של הרוצחים. "כדי לשרוד בעולם הזה צריך להיות קצת נאצי", אומר לו תלמיד תיכון באחד המסעות. אט־אט גוברת בקרבו ההכרה שאיש מעולי הרגל אינו מעז להתייצב באמת נוכח הפשעים ומשמעויותיהם המוסריות.
בלשון בהירה ודייקנית מספר ההיסטוריון הצעיר, דרך עטו של ישי שריד, על התהליכים המפוררים והמעוותים שהתחוללו בו בעת מילוי המשימה ועל עלייתו ונפילתו כסוכן של הזיכרון – עד לנקודת השבירה הבלתי נמנעת.