מעשה בטבעת

תמונה של הספר

מחבר: אילן שיינפלד, הוצאה לאור: כתר ספרים, תרגום: לא רלוונטי, מס' עמודים: 460.

הסקירה שלי:

קראתי את הספר הזה בעקבות ההמלצות הרבות בקבוצה ולא התאכזבתי. ספר מדהים, סוחף ומעניין.

זאת ההזדמנות שלי  לומר לכם תודה, בהחלט ספר שחשוב לקרוא.

מסופר על אישה יהודייה מבואנוס איירס שמגלה לבתה שהיא, אמה וסבתה היו זונות יהודיות וחייהן כרוכים בטבעת כשפים שעברה מדור לדור שלעיתים הביאה ברכה אך לעיתים קללה.

במקביל, הטבעת מגיעה למשפחה נוספת וגם שם השפעתה מאגית, פעם מבריאה ופעם ממיתה.

שני הסיפורים משתלבים זה בזה לאורך העלילה. הנושא קשה ועצוב אבל בהחלט ממליצה לקרוא אותו.

להלן ציטוט מגב הספר: “הספר מבוסס על סיפורו של ארגון הסרסורים היהודיים, “צבי מגדל”, שפעל בבואנוס איירס בשנים 1870-1930.

 חברי הארגון אספו בנות יהודיות בפולין ובליטא, סחרו בהן במכירות פומביות ושיעבדו אותן לכל ימי חייהן.

 הקהילה היהודית נלחמה נגד “הטמאים” בכל-כוחה, ובין היתר סירבה שיתפללו איתם באותו בית כנסת וסירבה לקברם בבית הקברות היהודי. “הטמאים” החליטו לפיכך לייסד ‘עולם תחתון יהודי’ אלטרנטיבי משלהם, עם בית קברות של הטמאים, בית כנסת ומקווה של הטמאים, ועשו כן. הפרשה, שהסעירה את העולם היהודי, התפוצצה כאשר הצליחה אחת הזונות, רחל ליברמן, לברוח משבייה, והייתה אמיצה דייה כדי להעיד במשטרה ובבית המשפט נגד חברי הארגון וראשיו.

 בזמן המשפט ברחו מרבית חברי הארגון מבואנוס איירס, ורק מיעוטם נלכדו. אך אלה שנלכדו הוגלו לאורוגוואי על סעיף פגיעה באומה, וכעבור זמן קצר חזרו לעסקיהם. עתה, לא כרשת מאורגנת, ולא בבתי זונות גדולים, אלא כסרסורי רחוב.

 אחרי סגירת הארגון עשתה הקהילה היהודית כל שביכולתה כדי למחות את זכרם מזכרון הקהילה. למרות זאת, סיפורם של “הטמאים” ממשיך להדהד בקרב ילידי ארגנטינה, וכך גם הגיע אל אילן שיינפלד, שלמד ספרדית בסיסית ונסע פעמיים לנסיעות תחקיר בבואנוס איירס, כדי למצוא חומרים על הסיפור המדהים”.

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

אספרנסה גנץ, זונה יהודיה מבואנוס-איירס, חושפת בפני בתה את סודה: היא, אמה וסבתה היו זונות יהודיות. חייהן היו כרוכים בטבעת כשפים שהועברה מאם לבתה, מדור לדור. הספר מבוסס על סיפורו של ארגון הסרסורים היהודיים, “צבי מגדל”, שפעל בבואנוס איירס בשנים 1870-1930.

חברי הארגון אספו בנות יהודיות בפולין ובליטא, סחרו בהן במכירות פומביות ושיעבדו אותן לכל ימי חייהן.

הקהילה היהודית נלחמה נגד “הטמאים” בכל-כוחה, ובין היתר סירבה שיתפללו איתם באותו בית כנסת וסירבה לקברם בבית הקברות היהודי. “הטמאים” החליטו לפיכך לייסד ‘עולם תחתון יהודי’ אלטרנטיבי משלהם, עם בית קברות של הטמאים, בית כנסת ומקווה של הטמאים, ועשו כן. הפרשה, שהסעירה את העולם היהודי, התפוצצה כאשר הצליחה אחת הזונות, רחל ליברמן, לברוח משבייה, והייתה אמיצה דייה כדי להעיד במשטרה ובבית המשפט נגד חברי הארגון וראשיו.

 

בזמן המשפט ברחו מרבית חברי הארגון מבואנוס איירס, ורק מיעוטם נלכדו. אך אלה שנלכדו הוגלו לאורוגוואי על סעיף פגיעה באומה, וכעבור זמן קצר חזרו לעסקיהם. עתה, לא כרשת מאורגנת, ולא בבתי זונות גדולים, אלא כסרסורי רחוב.

אחרי סגירת הארגון עשתה הקהילה היהודית כל שביכולתה כדי למחות את זכרם מזכרון הקהילה. למרות זאת, סיפורם של “הטמאים” ממשיך להדהד בקרב ילידי ארגנטינה, וכך גם הגיע אל אילן שיינפלד, שלמד ספרדית בסיסית ונסע פעמיים לנסיעות תחקיר בבואנוס איירס, כדי למצוא חומרים על הסיפור המדהים.

“הנושא המעסיק אותי בכתיבתי בכלל, וברומאן זה בפרט,” אומר אילן שיינפלד, “הוא הבנייתו של הזיכרון היהודי הקולקטיבי ואופן התנהלותו של הזיכרון האישי. בעבורי, אפשרה פרשה היסטורית זו להפליג למחוזות הדמיון והמאגיה, ולנסות לחבר מחדש את חיי ואת הקיום הישראלי למחוזות שכבר היו ואינם.”

תגובות

תגובות