מאה ימים של אושר

תמונה של הספר מאה ימים של אושר

מחבר: פאוסטו בריצי, הוצאה לאור: כנרת, זמורה-ביתן, תרגום: מונה גודאר, מס' עמודים: 396.

הסקירה שלי:

מאה ימים של אושר / פאוסטו בריצו

נהניתי מאד מהספר למרות הסוף העצוב הידוע מראש, מותו של הגיבור ממחלת הסרטן. הספר מכיל הרבה קטעים מרגשים שגרמו לי לדמוע , הוא כתוב בצורה קולחת עם המון הומור והוא מעורר הרבה מחשבות על מהות החיים. הסיפור בא ללמדנו שאסור לנו להתייחס לשום דבר כמובן מאליו. צריך להעריך את החיים ואת המשפחה שלנו ולהקדיש לה זמן כי החיים שבירים ואי אפשר לדעת מה מחכה לנו. ממליצה בחום!

הספר מספר על לוצ’ו, גבר בן ארבעים, נשוי עם שני ילדים, שהיה צריך לגלות שהוא עומד למות בכדי להתחיל לחיות חיים מאושרים.

לוצ’ו מאמן בחדש כושר. הוא בגד באשתו עם מתאמנת שהכיר במקום עבודתו. הוא מרגיש לא טוב ולאחר בדיקות הוא מגלה כי הוא חולה בסרטן אלים שאותו הוא מכנה “החבר פריץ”.

לוצ’ו מחליט כי את מאה הימים האחרונים שנותרו לו לחיות הוא יקדיש לאשתו, לילדיו ולחבריו הטובים. מעשה הבגידה פגע באשתו מאד והוא שם לו למטרה לזכות במחילה ממנה לפני שימות.

הוא רוצה שיהיו אלה מאה ימים אחרונים מאושרים. למה דווקא מאה? יש לזה סיבה, תקראו ותגלו בעצמכם בסוף הסיפור.

לוצ’ו נוסע לטייל עם חבריו, הם משחזרים ביחד טיול שעשו בעבר בהיותם נערים, הוא נוסע עם משפחתו ומלמד אותם שיעורים לחיים העתידיים בלעדיו.

לוצ’ו לומד להנות מדברים קטנים כמו משחק כדור מים, רגעים עם הילדה שלו, אכילת דונאטס ועוד.

הפרקים קצרים, כל פרק מכיל יום בחייו של לוצ’ו במניין מאה הימים האחרונים בחייו.

הפרקים הראשונים קצת משעממים אבל מרגע גילוי המחלה, הספר תופס תאוצה ונקרא בנשימה אחת.

חיו כאילו כל יום הוא היום האחרון, מצאו בכל יום רגעים קטנים שגורמים לכם להיות מאושרים וכמו שלוצ’ו אומר: “יום שלא צחקנו בו הוא יום אבוד”.

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

“החרטה היחידה שלי היא שהייתי צריך לגלות שאני עומד למות כדי להתחיל לחיות.”

לא כל אחד יכול לדעת מראש באיזה יום ימות. אך לוצ’ו באטיסטיני, גבר בן ארבעים, נשוי ואב לשני ילדים, יודע אותו היטב. יותר מכך, הוא זה שקבע את התאריך, אחרי שזכה לביקור של אורח בלתי צפוי ובלתי רצוי, גידול סרטני בכבד שהוא קורא לו “החבר פריץ”.

מאה ימים לחיות לפני נקודת הסיום.

מאה ימים כדי להותיר מאחור זיכרון יפה לילדים שלו, לשחק עם החברים, ובעיקר לכבוש מחדש את לבה הפצוע של אשתו לאחר שבגד בה.

מאה ימים שבהם לוצ’ו מחליט להשקיע את כל כולו בדבר הקשה מכול: להיות מאושר.

והמוטו שלו: “יום שלא צחקנו בו הוא יום אבוד.”

תגובות

תגובות