למה אני קופץ

הסקירה שלי:

זהו ספר שנכתב על ידי ילד יפני, אוטיסט בתפקוד נמוך, כשהיה בן שלוש עשרה. שון כמעט ולא יכול לנהל תקשורת מילולית. בעזרת לוח תקשורת מיוחד הוא למד לאיית מילים על ידי הצבעה על אותיות וכך הוא מנהל שיחה עם הסובבים אותו.

אל תפספסו את הספר הנפלא והמרגש הזה! ספר חשוב לכולם! ממליצה בחום!

הספר תורגם על ידי הורים לילד אוטיסט. את ההקדמה לספר כתב האב.

הספר בנוי בצורת שאלות שהוא נתקל בהן בחיי היומיום שלו ותשובות שלו לאותן שאלות.

בין השאלות תמצאו שאלות כמו: למה האוטיסטים צועקים? למה הם חוזרים על עצמם? למה הם קופצים? מה קורה כשיש הרבה רעש? למה הם בררנים באוכל? למה הם אובססיביים? למה הם תזזיתיים? למה קשה להם לרוץ? ועוד ועוד.

שון מפליא לתאר ולהסביר את ההתנהגות שלו שנראית לסביבתו מוזרה. הוא נותן לנו הצצה לעולמו הפנימי וחוזר ומבקש שנהיה סבלניים כלפי ילדים כמוהו.

הוא מסביר למה קשה לאוטיסטים עם מגע ידיים, מבהיר כי לרוב האוטיסטים עצובים כי הם נכשלים בהרבה דברים והם מרגישים שהם מאכזבים אחרים וזה רק גורם להם עוד יותר לשנוא את עצמם. ברגע שאנו צוחקים עליהם או מתייחסים אליהם כאל ילדים ילדותיים או לקויים, זה גורם להם לתסכול ולכן הם עצובים. לכן חשוב שנתייחס אליהם כילדים רגילים לכל דבר עם הרבה הבנה וסבלנות.

הוא מסביר כי לילדים אוטיסטים נוח עם המוכר והידוע. קשה להם עם דברים חדשים, אבל עם סבלנות מצד הסביבה ולימוד איטי, אפשר בהחלט להשתפר.

ריגש אותי מאד המשפט שהוא כתב שגם אם היו נותנים לו אפשרות להיות "רגיל", לא בטוח שהוא היה בוחר בה כי הוא רגיל לעצמו וברגע שילמד לאהוב את עצמו כמו שהוא הוא יהיה מאושר.

הוא מספר על מקומות הנוחות שלו שהם הים והטבע הירוק שמסמל את החיים והוא החבר היקר שלו.

בסוף הספר ישנו סיפור מעשיה שהוא כתב בעצמו שמראה כמה דמיון יש לו וכמה הרבה רגש, בניגוד למה שחושבת הסביבה. הוא מבין הכל, מרגיש הכל אבל קשה לו לבטא את עצמו.

אני אישית השכלתי מאד אחרי קריאת הספר המרגש הזה וממליצה לכולם לקרוא וללמוד!

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

איך מרגישים אוטיסטים? איך אפשר לדעת מה אנשים – ובפרט ילדים – חושבים או חשים, כדי שנוכל לעזור להם להיות חלק מהחברה?

הספר המופלא הזה, שנָאוֹקִי הִיגָשִׁידָה, אוטיסט שמוגדר כאוטיסט בתפקוד נמוך, כתב כשהיה בן שלוש-עשרה בלבד, יכול לספק לנו תשובות לכמה מהשאלות שמטרידות אותנו בקשר לאוטיזם ולאוטיסטים. נאוקי, שלא היה מסוגל לקיים תקשורת מילולית כמעט בכלל, למד הודות לכושר ההתמדה המרשים שלו לאיית מילים בעזרת לוח תקשורת, שעל האותיות שלו הוא מצביע. מה שיש לו להגיד מעניק לנו הצצה נדירה אל מה שעובר בראשו של ילד אוטיסט. בספרו הוא מסביר את פשר ההתנהגות האוטיסטית שנראית לעתים מוזרה, חולק עמנו את האופן שבו הוא תופש מושגים כמו זמן, חיים, יופי וטבע, ומצרף סיפור קצר ובלתי-נשכח שכתב. ספרו של נאוקי היגשידה מקעקע דעות קדומות רבות. הוא מראה שלאוטיסטים יש דמיון, חוש הומור ושהם חשים חמלה כלפי הזולת ומבטאים זאת בדרכם. נאוקי גם פונה אלינו, האנשים שאינם אוטיסטים, ומפציר בנו שנגלה כלפיו וכלפי אוטיסטים אחרים, סבלנות ואהדה.