ילד רע

מחבר: יעל שכנאי, הוצאה לאור: כנרת, זמורה-ביתן, תרגום: לא רלוונטי, מס' עמודים: 239.

הסקירה שלי:

סיפור נוגע ללב על התפוררות של משפחה לאחר שהבן הבכור מואשם ברצח, על הכאב, ההתמודדות והניסיון להמשיך בחיים למרות הקושי. הספר מעורר המון מחשבות, שאלות, תהיות ומראה את ההתמודדות השונה של כל אחד מבני המשפחה. ממליצה בחום!

אווה וגדעון הם זוג נשוי באושר עם שלושה ילדים, בן וזוג תאומות. ערב אחד הם חוזרים הביתה מבילוי ומגלים משטרה בפתח ביתם. השוטרים אוזקים את בנם הבכור, נדב, ולוקחים אותו למעצר: הוא מואשם ברצח.

מרגע זה, כל חיי המשפחה מתהפכים.  שנתיים נדב לא סיפר דבר. הלם.

אווה היא עובדת סוציאלית בבית חולים במחלקת אונקולוגיה ילדים. היא גרמניה שהתגיירה לאחר שגילתה שלמשפחתה יש קשר ישיר למעשי הזוועות של הנאצים.

לאחר המשפט של בנה, אווה מתפטרת מהעבודה, לפני שיפטרו אותה. היא חושבת שאנשים ישאלו את עצמם איזה חינוך היא נתנה לבנה שגרם לו לרצוח ואיך היא יכולה לטפל בילדים חולים שיש לה בן רוצח ולכן מקדימה ומתפטרת.

אווה שנתנה תמיכה למשפחות שילדיהם חלו, פתאום עכשיו צריכה בעצמה תמיכה. למזלה של אווה, יש לה שתי חברות נפש שנמצאות איתה בתקופה הקשה ועוזרות לה המון.

אווה לא מוותרת על בנה ונוסעת מדי שבוע בימי שני לבקר את בנה וכל פעם כותבת לו מכתב על חייה העכשווים. היא מנסה להבין מה גרם לו לרצוח אדם אחר בדם קר בלי מניע כלשהו אבל נדב בקושי מדבר.

בעלה, גדעון, הוא מאמן סייף. הוא מתבייש בבנו ולא מוכן לבקר אותו בכלא. לאור חילוקי הדעות בינו לבין אווה, הוא עוזב אותה ועובר לדירה משלו והתאומות עוברות לגור איתו.

גדעון מנסה למצוא תחליף לבן החסר ותומך בבחור שמתאמן אצלו ואף מזמין אותו לישון בדירתו.

התאומות עצובות, מתקשות להכיל את האסון שנחת על משפחתם. הן גם לא מסוגלות לבקר את נדב בכלא. אחת בוחרת לנסוע לחו”ל ללמוד כדי להתרחק מהבית והשניה חוזרת לגור עם האם ומאד רוצה לבקר את נדב אבל עדיין לא מסוגלת.

אווה מוצאת עבודה חדשה בבית אבות ושם היא פוגשת זקן ניצול שואה שאביו היה קאפו וגם הוא, כמוה, אכול אשמה. היו תקופות שרצה להתאבד אבל עלה לארץ, מצא אישה והתחתן והמשיך בחיים למרות הכל. הם מוצאים שפה משותפת, משוחחים, משתפים וביחד עוזרים זה לזו להתמודד.

סיפור עצוב וקשה. אני הזדהיתי עם הצד של אווה האם שלא עזבה את בנה לרגע ולא תעזוב אותו עד שיסתיים המאסר. ספר מטריד שאי אפשר להניח מהיד, מעורר המון מחשבות. כל כך כואב לראות משפחה חזקה ומאושרת שמתפוררת לרסיסים ואותם רסיסים מנסים, כל אחד לפי ראות עיניו, להרים את הראש מעל המים ולנסות לשרוד ולהמשיך בחיים למרות הקשיים.

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

בערב אפריל נעים חוזרים בני הזוג אווה וגדעון פרנקו למעונם ומגלים שמול ביתם־מבצרם חונה ניידת משטרה. בנם הבכור מואשם ברצח ללא מניע. מרגע זה שום דבר לא נותר כשהיה.
אווה — עובדת סוציאלית במקצועה, גיורת ששורשיה נעוצים בעוולות מפלצתיות מהעבר — אכולת אשמה. היא מחפשת ללא לאות אחר מקור הרוע, מתוך צורך עז להבין מה הוביל את בנה־יקירה לבצע מעשה רצח בדם קר בלי הבעת חרטה או רגשות כלשהם, בעוד גדעון, ספורטאי ובן למשפחה ממלח הארץ, הולך ומתרחק, הולך ומסתגר בתוך בושתו, ובנותיה הצעירות, התאומות, הולכות ונשמטות ממנה.
ברגישות מעמיקה ובמבט חומל עוקבת יעל שכנאי אחר השלכות הרגע שבו הכול נעצר ונשבר ופורשת בילד רע כרוניקה של חיים בקריסתם, התנפצותה של משפחה לרסיסים, לפרודות קטנות של כאב אנושי, וניסיון כמעט נואש להמשיך הלאה. מחדש.

תגובות

תגובות