מחבר: גלית דיסטל אטבריאן, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, תרגום: לא רלוונטי, מס' עמודים: 479.
הסקירה שלי:
ספר שאי אפשר להניח מהיד, מטלטל, עצוב, מכעיס וקשה לעיכול. כמו ספרה הקודם, גם הספר הזה מצויין אם כי קצת אכזרי מדיי.
סיפור על חיים קשים של שלושה אחים ואם תחת התעללות פיזית ונפשית מצד אבי המשפחה. חיי ילדות בלתי נסבלים שגרמו לחיים הרוסים בהווה.
מסופר על משפחה מרמת גן. אב, אם ושלושה אחים – איב, סאן ולורן.
איב, ששינתה את שמה לחווי, היא רווקה בודדה בת 43, בעלת תואר שני בקרימינולוגיה, מדריכה במועדון של קבוצות סיכון, עדיין גרה עם שותפים בדירה שכורה.
לורן, נשואה לאיציק (השכן שגר דלת מולה בילדותה) ולהם בת , קשרל שמה. היא כועסת על בעלה והוציאה נגדו צו הרחקה.
סאן, שנקרא סאני, נשוי לרחלי שמאוהבת בו עד עמקי נשמתה. יש להם ילדה בשם אושר. מאז שאמם נפטרה מדום לב, הוא איננו עובד ומשמש כעוזרו האישי של צדיק מקומי עילג.
האחים גדלו במשפחה שבה האב ניצל מינית את ביתו לורן. הוא התעלל מילולית באשתו ובשני ילדיו, איב וסאני. רק את לורן הוא אהב ורק לה דאג. הוא היה משפיל את ילדיו, לועג להם, מקניט אותם ונותן להם עונשים קשים כמו הרעבה. אשתו לא עשתה דבר, היתה שותקת ומשתפת איתו פעולה. היא אפילו סידרה חדר מיוחד עם ספה כדי שבעלה יוכל להסתגר בו עם בתו ואף הוליכה את לורן כל ערב לאותו חדר שבעצם היה הקבר של לורן.
חווי, אישה בודדה מאד, כמהה לאהבה אך נותרה נטולת תקווה לחלוטין לאחר שחוותה פעמיים אהבה נכזבת. (היא "כמעט" בתולה) גם כאשר כבר יש מישהו שמעניין בה (הבוס החדש שלה) היא לא נותנת לו צ'אנס להתקרב אלייה. היא מחליטה שאינה זקוקה לבן זוג ונועדה לחיות לבד.
חווי, המצטיירת כחזקה מבין הילדים, התקבלה בילדותה לבי"ס ריקודים והחליטה לוותר מכיוון שלא רצתה להשאיר את אחותה הקטנה לבד עם אביהן. היא לקחה על כתפייה את החיים של לורן ושל סאני, היא ניסתה להצילם.
כל חייה חווי מסתירה את משפחתה וסוחבת בשקט את בעיותיה.
לורן, אישה שבורה מכל מה שעברה, היא היחידה מבין האחים שלא למדה מכיוון שאביה רצח את העתיד שלה. היא כועסת על בעלה ולכן יוצאת כל ערב לבלות עם גברים ומזניחה את בתה. כשהיא יוצאת לבלות, היא משאירה את בתה לבד בלילות. הילדה מלאה בכינים, מתעקשת ללבוש בגד גוף וגרביונים כל יום מתחת לבגדים והאם לא שמה לב למצוקות של בתה, למרות כל מה שעברה בעצמה בילדותה, עד לגילוי הסוד הנורא שמערער שוב את חייה.
סאני, שהיה ילד מחונן וגמר תואר ראשון בגיל 16, הוא בעל דוקטורט לפילוסופיה. הוא כועס על לורן אחותו שגנבה את כל תשומת הלב של אביו, הוא מעין מת מהלך. הוא אדיש, ננעל בתוך עצמו, לא עוזר לאישתו ולא מתייחס לילדתו. הוא חושב שהוא לא שווה כלום ולא ראוי לה. אישתו מנסה לעורר אותו עד כדי כך שבוגדת בו עם אדם שמכה אותה כדי שאולי כך סאני ישים לב אלייה.
יום אחד השכנה של אביהם מזעיקה את שלושת האחים מכיוון שאביהם מסתגר בביתו ולא עונה.
הם באים והאב מכנס אותם במטבח, לוקח אקדח ומתאבד מול עיניהם, לא לפני ששואל את חווי מדוע היא מכוערת.
במהלך השבעה האחים עוברים מסע נפשי, כל אחד בינו לבין עצמו וגם בינו לבין אחיו והוריו.
השבעה מאלצת אותם לשבת ביחד, לדבר, לשחרר ולהתמודד עם העבר (הכעסים, ההאשמות, הפחדים), עם ההווה (החיים שלהם עם בני/ות זוגם/ן) ולהתחיל לחשוב על העתיד, לנסות לשנות את חייהם בכל התחומים (קריירה, משפחה, זוגיות ואהבה).
ספר קשה ועצוב, מסע את תוך הנפש של האחים. רגשות של כעס ורחמים התעוררו אצלי לחלופין.
כעס על האם שידעה ושתקה, רחמים על לורן המסכנה, כעס על לורן האדישה לבתה, רחמים על חווי הבודדה ועל סאני האדיש.
למרות החיים הנוראים שעברו האחים, עדיין נותרה אצלם תקווה לשינוי ולחיים טובים יותר. ממליצה בחום!
תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:
איב, סאן ולורן עמיזדה גדלו בדירת שלושה חדרים ברמת גן. אביהם האלים והיפה כמו מלך פרעוני שלט בילדיו ובאשתו ביד רמה. היום הם אנשים בוגרים – איב היא עובדת סוציאלית רווקה שמנויה על כל אתרי ההיכרויות ורוקמת אהבות סודיות; לסאני יש דוקטורט בפילוסופיה אבל הוא משמש עוזרו האישי של פוצ'י, הצדיק המקומי העילג, אדיש לבתו התינוקת ולאשתו שאוהבת אותו אהבת נפש; ולורן המטושטשת מבלה את לילותיה בחיפוש אחר אהבה ומגדלת בקושי רב את בתה הקטנה, קשרל, המתעקשת שלא להסיר את הגרביונים שלה.
כשאבא של איב, סאן ולורן מתאבד לנגד עיניהם, דברים עמומים נעשים צלולים מאוד: מתבררת האימה הגדולה שקשרל מסתירה, ומתבהרת גם דמותה הנשכחת של אמם שהתנועעה בחייה בין הצללים, מסונוורת מתשוקה אל בעלה ואדישה למה שעולל לילדיה.
בכישרון יוצא דופן, בכתיבה סוערת, באומץ ובהומור מושחז, אבל גם באחריות, ברגישות ובביטחון, מובילה דיסטל את הקורא בין חדרי הבית הישן ההוא ברמת גן, ומשם אל ההווה של הדמויות הבלתי נשכחות שיצרה. הספר הזה, החשוב והגדול והמרשים, מתאר את החומרים הקשים ביותר בתוך התא המשפחתי, ועושה זאת בנאמנות כה רבה לגיבוריו ובהומור כה משובח ועמוק, עד שהוא שמאפשר לצלוח גם את החיים האלה, ההם.
רומן הביכורים של גלית דיסטל, "ואם היו אומרים לך", ראה אור בהוצאת זמורה ביתן ב 2009, היה לרב מכר, זכה בפרס מפעל הפיס לספר ביכורים, בשבחי הביקורת ובאהבת הקוראים.
על "ואם היו אומרים לך":
"לשונה של המחברת עשירה, בוטחת. המילים כמו נדחקות מתוכה, משתלחות בצפיפות בהולה, טבולות בהומור ואירוניה עצמית. ספר חשוב… הסוחף את הקוראים למסע מרתק, תכופות עוצר נשימה, עד לסוף שיכול להיקרא כניצחון." אילנה וייזר-סנש, מוסף ספרים, הארץ
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת."