זיעה

הסקירה שלי:

יצירה ספרותית מיוחדת במינה מאת אחד מגדולי הסופרים של ברזיל. הרגשתי כאילו אני צופה במחזה צבעוני עם המון דמויות מרתקות, נשים וגברים קשיי יום שמנסים לשרוד את חיי היומיום בשיכון עני בברזיל.

בין השורות, ניתן למצוא ביקורת פוליטית חברתית נוקבת על הניצול של האנשים המסכנים שעובדים קשה ומזיעים בשביל להשיג פת לחם.

אין פה סיפור עלילה אחד אלא אוסף סיפורים קצרים שמכילים אירועים שחווים אותם אנשים קשיי יום בשיכון במרכז העיר סלבדור, בירתה של מדינת באהיה שבצפון מזרח ברזיל.

הספר בנוי מפרקים/סיפורים קצרים אבל הדמויות חוזרות על עצמן במספר פרקים והחוויות שהן עוברות חוזרות וממשיכות בפרקים נוספים כך שניתן להתייחס את הספר כיצירה אחת שלמה.

השפה לא קלה, בעיקר בתחילת הספר, ולוקח זמן להיכנס לאווירה ולסגנון הכתיבה אבל בהחלט שווה את ההשקעה.

ממליצה בחום למי שמעריך ספרות טובה וקצת אחרת.

הספר מספר את סיפורם של הדיירים בשיכון 68, בית שיתופי, בשכונה ענייה ומלוכלכת בעיר סלבדור שבברזיל. הדיירים אינם קבועים, הם מתחלפים ולאורך הספר אנו מכירים עוד ועוד דמויות מגוונות.

תנאי התברואה בשיכון ירודים מאד. המקום שורץ חולדות, ריח של מחראות ושתן. קבצנים ישנים בפתח הבניין. אנשים חולים שנפטרים כתוצאה מהתנאים הקשים ואחרים שנלקחים עוד בהיותם חולים על ידי רשויות התברואה ונעלמים.

לרוב הדמויות אין אפילו שם אלא ניתן להן כינוי, כי העיקר בספר זה תיאור ההוואי בשכונה ופחות התמקדות בדמות מסויימת.

בין הדמויות שבספר תוכלו למצוא את: התופרת, איש שנקרא "תתפסו אותו ותסרסו אותו", הפרסומאי, הסמוק, האישה עם העין הכחולה, האישה השמנה, ערביות, כובסות, זונות, חולת שחפת, שיכורים, שחורים ויהודים.

חלק מהדיירים מנסים לעבוד כדי להתפרנס אבל יש ביניהם גם הרבה עצלנים שמנסים לקבץ נדבות ולחיות על חשבון אחרים.

בשלב מסויים, מתרחש "משבר" בעקבות הניצול והדיכוי בעיקר במקומות העבודה והפועלים מנסים לארגן מאבק למען זכויותיהם. אז אנו רואים גם את הצד החיובי של המיעוט המנוצל, שמתעורר לחיים, מתלהב ומנסה להתאגד ביחד למען מטרה משותפת. האנשים חדורי תקווה ויש קצת אור בקצה המנהרה.

גם ביחסים בין השכנים, נתקלים מדי פעם במקרים של חום ואנושיות ורצון לעזור זה לזה, שבזכותם הם זוכים לרגעי קטנים של שמחה ואושר.

ניתן בהחלט להשליך מהיצירה גם על המציאות של ימינו, שבה עדיין קיימים פערים כלכליים וחברתיים בין התושבים ולכן, עם כל הצער שבדבר, הבעיות שברומן עדיין רלוונטיות להיום: הניצול של החזק, המתורבת והעשיר את החלש, העני המדוכה. יצירה שמעוררת הרבה מחשבות.

ממליצה מאד לקרוא את אחרית הדבר המרתקת שנכתבה על ידי  המתרגם סערי.

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

הקריאה בספר זיעה אינה רק התוודעות ליצירה ספרותית מרתקת, אלא בראש ובראשונה פגישה עם מסמך אנושי מפעים. ז'וֹרְזִ'י אָמָאדוּ, אחד מגדולי הסופרים של ברזיל בכל הדורות, פורש ברומן זה לעיני קוראיו מניפה מסעירה המבוססת על אינספור דמויות מרהיבות וחוויות מגוונות שהן חוות.

הרומן מאפשר להתוודע לקורות חייהם של נשים וגברים קשי יום הגרים יחדיו בשיכון ענק על מדרון גבעה במרכז העיר העילית סַלְבָדוֹר, בירתה של מדינת בָּאהִיָּה (צפון-מזרח ברזיל). ההתרחשויות ביומיום של תושבי השיכון מיטיבות להבהיר את תנאי חייהם, והיצירה מצליחה לסחוף את קוראיה אל תרבות רחוקה ושונה העשויה בכל זאת להדהד מצבים מוכּרים בקרבתנו.

ז'וֹרְזִ'י אָמָאדוּ נולד באִיטָבּוּנָה שבדרום בָּאהִיָּה בתאריך 10.8.1912 ומת בעיר סַלְבָדוֹר, בתאריך 6.8.2001. ספריו תורגמו לשפות רבות ורבים מהם אף עובדו לקולנוע, לתיאטרון, לרדיו ולטלוויזיה.

זיעה, הרומן השלישי שכתב וספרו הארבעה-עשר שתורגם ללשוננו, הוא ספרו הראשון של אָמָאדוּ הרואה אור בעברית בעשור הנוכחי, ובתרגומו של רמי סערי.