הסיפור של הילדה האבודה (החברה הגאונה: רביעי, אחרון)

הסקירה שלי:

החלק הרביעי והאחרון של סדרת כרכי החברה הגאונה, סדרה מעולה, אחת ויחידה! נהניתי מכל רגע וכל כך הצטערתי שהסתיימה. הסוף אמנם כבר ידוע מראש מתחילת הכרך הראשון אבל אחרי קריאת כל הכרכים, הוא מקבל משמעות נוספת ועוצמתית שהשאירה אותי עם צמרמורת, דמעות בעיניים והרבה הרבה מחשבות.

אני אף פעם לא כותבת שחובה לקרוא ספר מסויים אבל במקרה הזה אחרוג ממנהגי, סדרה גאונה, סופרת גאונה, חובה לקרוא! טלנובלה מענגת, מלאת הפתעות ותהפוכות, תככים, קנאה, פוליטיקה, תחרות אבל מצד שני גם חברות, תשוקה ואהבה. תרגום מצויין. ממליצה בחום!!!

ספרי “החברה הגאונה” אלו ארבעה רומנים נפוליטניים מענגים שכתבה אלנה פרנטה (שם בדוי). זהו סיפורן של שתי חברות נפש, לילה ואלנה, שנולדו בנפולי הענייה והיו חברות במשך כשישים שנה. כשלילה נעלמת בגיל 66, אלנה כנקמה מחליטה לכתוב את סיפורן לאורך השנים.

החלק הזה מפרט את המשך עלילותיהן של שתי החברות לילה ואלנה מאמצע שנות השלושים שלהן ועד שנות השישים, בדיוק מהמקום שהתחיל הכרך הראשון וסוגר מעגל.

אלנה סופרת בינלאומית מצליחה. כשהנישואים שלה מתפרקים וגם יחסיה עם נינו, אהוב נעוריה, נכשלים, היא חוזרת לשכונת ילדותה ועוברת לגור ליד לילה, חברתה מילדות שנשארה כל חייה בנפולי הענייה. למרות זאת, לילה התקדמה ונכנסה לתחום המחשבים.

כעת לשתיהן יש ילדים. הכרך הנוכחי עוסק הרבה בנושא גידול הילדים. גם לילה וגם אלנה רחוקות מלהיקרא אימהות השנה. לילה אף אומרת שכנראה הן בכלל "לא עשויות בשביל ילדים". הן נעזרות אחת בשנייה בגידול הילדים, כשאלנה נוסעת בעולם בעקבות הקריירה, לילה שומרת לה על הילדים שלה ולהיפך, ילדתה של אלנה בת בית אצל לילה.

יום אחד, בעת ביקורו של נינו את אלנה ולילה, קורא אירוע מצער שמשנה את חיי אלנה ולילה לעד. אותו ארוע הוא כנראה זה שעל שמו נקרא הכרך אבל ייתכן שיש לשם הכרך משמעות הרבה יותר עמוקה ומורכבת.

כמו בכרך השלישי, גם בכרך הזה ישנם הרבה פוליטיקה ומאבקים בין המפלגות.  תיאורי נפולי הענייה חוזרים גם כאן כמו בכרכים הקודמים. ושוב אנו עדים ליחסי האהבה-שנאה בין אלנה ללילה. יש ביניהן המון תחרות וקנאה אבל מצד שני גם חברות ואהבה.

השאלה האחת היא: מיהי הילדה האבודה? את שלוש התשובות האפשריות תגלו לאחר סיום הכרך הנוכחי.

סוף הספר הותיר אותי עם המון שאלות וספקולציות באשר לעתיד החברות והיחסים ביניהן, אם בכלל. הסוף כל כך עוצמתי מצד אחד אבל גם פתוח ונתון להרבה פרשנויות וזוהי בעצם גדולתו כלומר גדולתה של הסופרת המוכשרת.

לסיכום, רוצו לקרוא!

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

בכרך זה מגיע לסופו המסע המְמַכֵּר בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה', שריגש מיליוני קוראים בארבעים וכמה ארצות. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה אלנה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, המאיימות להַפֵּך את המבט שלנו על כולו.

הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן־עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי־הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן.

שתי עובדות – רעידת־האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ'י, גבר־אשה המתחזה ללִילה והופך לקוֹפִּי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי־צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מנַבלותם. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי־מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר.

ספרי החברה הגאונה, המערבלים עולם סגור של דמויות, שסיפוריהן עשויים להימשך ולהתרחב בלי סוף, בעלילה פתוחה, סביב אהבות, בגידות, תככים בין־אישיים, תוך נתינת במה לדמויות המשנה, מגיעים בספר האחרון לפינָלֶה, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולִילה, מתהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי בַּסגירה. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרֶקו – שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי החברה הגאונה "כדי לשוות לה [ללִילה] צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו.