איש לא יוושע לבדו

הסקירה שלי:

אהבתי מאד את ספריה הקודמים של מרגרט מצאנטיני "אל תזוזי" ו"בא לעולם". הספר הזה שונה מספריה הקודמים, אבל מיוחד ומעניין בפני עצמו.

מסופר על זוג, דליה וגאיטאנו, שנפרדו אחרי עשר שנות נישואים. האם נשארה עם שני הבנים והאב עבר לגור בבית מלון. האב תסריטאי והאם תזונאית.

הם נפגשים במסעדה איטלקית חודש לאחר הגירושין בכדי לדבר ולנסות להבין מה גרם לכישלון נישואיהם ואיך להמשיך הלאה.

הם עושים זאת בעיקר בשביל ילדיהם, הם רוצים שהילדים יבינו שהם באו מתוך אהבה גדולה.

שניהם עדיין צעירים, בסביבות גיל שלושים, הכל עוד פתוח. שניהם שואפים לריגושים והתחלות חדשות. הם נזכרים בתחילת דרכם המשותפת, בהתלהבות, בתשוקה שהיתה ביניהם.

כל אחד מהם מנתח במחשבותיו את החיים שלהם כזוג. הם מנסים להבין למה הפסיקה האהבה, מה השתבש, אולי הולדת הבן גרמה להתרחקות ואולי זה תורשתי משום שגם הוריה נפרדו.

כל זמן הפגישה, יושב בשולחן לידם זוג זקנים. כשהם מתכוננים לצאת, ניגש אליהם הזקן, מבקש מהם משהו ואומר להם משפט שיגרום להם להרהר במשמעותו: "איש לא יוושע לבדו".

האם באמת מישהו יכול היה לעזור להם להישאר ביחד?

הספר זורם, מעניין ומעורר הרבה מחשבות על זוגיות, אהבה וחיי שיגרה. ממליצה בחום!

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

דֶליה וגאיטאנו נפרדו. הוא עבר לגור במלון דירות, היא נשארה בבית עם הילדים, קוזמו וניקו.

פעם הם היו זוג, משפחה, עכשיו כבר לא. הם נפגשים בערב קיצי בטרטוריה איטלקית כדי ללמוד איך חיים עם זה. שניהם עדיין צעירים — שלושים ומשהו, גיל שאפשר להתחיל בו הכול מחדש. הם כמהים לשלווה אך פוזלים לריגושים אחרים, למחוזות אחרים.

איפה הם טעו? איפה הכול התחיל להשתבש? הם פשוט לא יודעים. התשוקה של ההתחלה והמרירוּת של הסוף עדיין קרובות, מאיימות מדי. הם גדלו בעידן שבו הכול כבר נאמר, שבו כבר אין בכוחן של המילים לבטא את בדידותם, את המועקות שלהם, משום שנמהלו במימיה העכורים של הנכות הרגשית