אחותו של פרויד

תמונה של הספר

מחבר: גוצ'ה סמילבסקי, הוצאה לאור: מחברות לספרות, תרגום: אמיר צוקרמן, מס' עמודים: 253.

הסקירה שלי:

ספר מעניין מאד שבא להראות את קולה של האישה המוכשרת והחכמה שחיה לצד זיגמונד פרויד שהיה לאחד האנשים המשפיעים על האנושות.

 הספר מבוסס על הסיפור האמיתי של משפחת פרויד. נהניתי מאד מהקריאה!

 הסיפור מתחיל בוינה בשנת 1938, כאשר זיגמונד פרויד מקבל אשרת יציאה מוינה עקב התפשטות הנאציזם והוא צריך לבחור מי יבוא עמו. הוא בוחר באשתו וילדיו, ברופאו, במשרתות שלו, בכלבו ובאחותה של אשתו. הוא לא בחר אף אחת מארבע אחיותיו. אחיותיו נשלחות לטרזין ומשם למשרפות.

 (זה לא ספוילר, אלו העובדות שידועות וכתובות גם בגב הספר).

 מכאן הסיפור חוזר אחורה לילדותה של אדולפינה, האחות האהובה על זיגמונד. אדולפינה מוכשרת, חכמה, אמיצה שעברה חיים לא קלים. אמה לעגה לה תמיד והיתה חוזרת ואומרת שהלוואי ולא היתה יולדת אותה. גם בהיותה בוגרת, אמה המשיכה ללעוג לה שהיא רווקה ואין לה ילדים ורמסה את רצונותיה ושאיפותיה לאורך כל חייה.

 אדולפינה מספרת על הקשר הקרוב שהיה בינה לבין זיגמונד כשהיו ילדים עד שארע ארוע שגרם להם להתרחק. עם הזמן שוב התקרבו השניים וזיגמונד דאג לה לאורך כל חייו בוינה.

 אדולפינה מספרת על אהבה נכזבת לילד חריג שאהבה בילדותה, על חברה נכה שאהבה את אחיה, על חברה טובה שלה שלחמה למען זכויות האישה ודוכאה עד שהגיעה לאשפוז במרפאה פסיכיאטרית שבעצם היתה בית משוגעים. בסופו של דבר, אדולפינה בעצמה התאשפזה באותו מקום. בין השתיים נוצר קשר חברות שרובו מתבסס על חיפוש רגעי שקט במקום כה תוסס.

 אדולפינה הבוגרת היתה מנהלת ויכוחים עם זיגמונד על התיאוריה הפסיכואנליטית. ועל זאת מסופר לקראת סוף הספר.

 חציו הראשון של הספר כתוב נפלא, זורם ומעניין. החצי השני קצת יותר קשה לקריאה היות ויש המון התפלספויות בנושאים כגון: מחשבותיה של אדולפינה על מהות החיים, על המוות, החיים אחרי המוות, שיגעון, שפיות, מלנכוליה, מאניה ועוד. היו קטעים שנאלצתי לקרוא כמה פעמים בכדי להתעמק ולהבין.

 אני מאד נהניתי מהספר שמתמקד באישה מיוחדת ואנושית כל כך שבהיותה אחות של אדם חשוב ומשפיע, נשכחה לצידו. ממליצה בחום!

תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:

וינה, 1938: בעוד הנאצים מהדקים את שלטונם, מקבל זיגמונד פרויד אשרת יציאה ומורשה לבחור אנשים שיתלוו אליו. הוא כולל ברשימה את רופאו ואת המשרתות, את הכלב שלו ואת אחות אשתו, אבל אף לא אחת מאחיותיו. ארבע האחיות פרויד נשלחות אפוא למחנה הריכוז טרזין, בעוד אחיהן מעביר את ימיו האחרונים בלונדון.

הרומן הנוגע ללב הזה, המבוסס על סיפור אמיתי, נותן קול מייסר לאדולפינה, “המתוקה והטובה באחיותי” – כפי שכינה אותה פרויד, אישה כישרונית ורגישה שנדחתה בבוז מצד אמה, מעולם לא התחתנה ושאפה לחיים שרק נשים מעטות בזמנה זכו להם.

את הסיפור על אחותו של זיגמנוד פרויד כתב, אולי במפתיע, סופר מקדוני בשם גוצ’ה סמילבסקי. גוצ’ה נולד ב־1975 במקדוניה, והוא חי ועובד בה במכון לספרות שבסקופיה. אחותו של פרויד, ספר הביכורים שלו, זכה בפרס הספרות של האיחוד האירופי ותורגם ליותר מ־25 שפות.

“גוצ’ה סמילבסקי, יורש צעיר לגינתר גראס ולסרמאגו, הוא אולי המייצג החדש של תופעה נדירה — סופר אירופאי חי הנושא מסר לעתיד היבשת שלו.” The Forward

“מהמם, מתריס ומפתיע… ספר שמעז לספק מעין ביוגרפיית צללים של פרויד, המותחת ביקורת נוקבת על ‘האדם הדגול’… אין ספק שיעורר תגובות רבות.” ניו יורק רוויו אוף בוקס

“מטלטל ונועז… לאו דווקא ספר שואה, אלא חגיגה של הדקויות והמורכבות שחיי אנוש עשויים מהן… אדולפינה ניחנה בתפיסה חדה, בתובנה עמוקה ובעוצמת הבעה מרשימה, שכולן מוצגות במלואן בספר המיוחד הזה.”  דה ג’ואיש ז’ורנל

סמילבסקי מספר שכתב את הספר במשך שבע שנים, בכל הזמן הזה הוא שמע את קולה של אדולפינה פרויד. מלבד תיאור חייה לצד אחיה, אדולפינה מציגה ביקורת נוקבת לתיאוריה הפסיכואנליטית, ולעיתים אף תיאוריה חלופית והפוכה לה. תחושותיה ומחשבותיה של אדלופינה הבדיונית לגבי חיים, מוות, שגעון, אהבה, חלומות ונשים שונות מאוד ואף מנוגדות לאלה של זיגמונד פרויד.

בראיונות סמילבסקי לא מסתיר את עמדתו כלפי פרויד: “הוא היהמיזוגן. המיזוגניה שלו מתבטאת בחשיבה שכל האישיות הנשית נובעת בקנאת הפין.” הוא אומר. בספר אדולפינה מתייחסת לכך מפורשות. “מאוחר יותר פרויד טען שהאישה היא בשבילו יבשת שחורה” ממשיך סמילבסקי, “אולי זה נובע מכך שהוא מעולם לא הבין את יחסיו עם אמו. הוא מעולם לא בחן את תסביך אדיפוס האישי שלו. אסור לשכוח שפרויד הוא הפסיכואנליטיקאי היחיד שלא עבר אנליזה בעצמו.” הרומן, מעצם היותו מנקודת מבט נשית ושל אחותו של פרויד, תורם להבניה מחדש של הנרטיב של פרויד ושל הפסיכואנליזה.

סמילבסקי טוען שהספר אינו כתב אשמה כלפי זיגמונד פרויד, הוא לא חושב שפרויד אשם במות אחותו. מבחינתו אדולפינה היא סמל לכל הנשים שקולן נלקח מהן. הוא בחר בה כמי שחיה בצלו של אחד האנשים המשפיעים ביותר על האנושות, אדם שיודעים עליו כל כך הרבה. עליה, לעומת זאת,  יודעים רק מתי היא נולדה ומתי ואיך היא מתה. בכך היא לא רק נציגה של נשים היסטוריות ללא קול אלא לכל אלה שההיסטוריה שכחה, שנעלמו מהעולם ללא שום עקבות. כתיבת הרומן מבחינת סמילבסקי היא העמדת גל עד לכל הנשכחים הללו. הוא מצטט את מילן קונדרה ואומר שבעוד ההיסטוריה עסוקה בחברה ולא באדם, הספרות יכולה להרשות לעצמה להיות עסוקה בקיום האנושי של האדם הפרטי.

בביקורת בניו-יורק בוק-ריוויו הוא הואשם באי דיוקים היסטוריים.הוא לא נשאר חייב וכתב מכתב תשובה לעיתון. במכתב התגובה שלה כתבה המבקרת (Joyce Carol Oates) “‘אחותו של פרויד’ הוא יצירת אומנות ייחודית, שתהמם חלק מהקוראים ותעורר מחלוקת אצל אחרים.” בראיון אחר היא אמרה שהספר ריגש אותה מאוד וקשה לה לשכוח אותו.

תגובות

תגובות