מחבר: מירה מגן, הוצאה לאור: כנרת זמורה - דביר, תרגום: לא רלוונטי, מס' עמודים: 222.
הסקירה שלי:
אני מאד אוהבת את הכתיבה של מירה מגן ולכן כל כך חיכיתי לקרוא את הספר הזה.
זהו סיפור מיוחד שכן אין בו עלילה של ממש אלא הצצה אל חייהם של מספר שכנים בבניין אחד. הכתיבה איכותית, השפה גבוהה, נהניתי מאד ואני ממליצה בחום!
הגיבורה היא יוליה, סופרת שעוזבת את משפחתה לתקופה זמנית כדי שיהיה לה שקט וזמן לכתוב את ספרה הבא.
יולה עוברת לדירה בבית משותף ובו היא פוגשת טיפוסים שונים מאד זה מזה:
ניסו, ילד עם משקל עודף ואת מגי, אימו החד הורית, שלא בוחלת באף עבודה בכדי לפרנס אותו ואותה. ניסו ילד רגיש, שמנסה לפתח קשרים עם השכנים, הוא סובל מהצקות בבית הספר שמחמירות עם היוודע לו במה באמת אימו עוסקת.
אופירה שמנהלת בוטיק בגדים ואת בעלה.
זוג רופאים, אורנה ושאול, שמנהלים חיי שיגרה.
סמדר, אישה גרושה לאחר שהתאהבה באלוהים ובעלה נטש אותה. היא הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ועדיין מפנטזת שבעלה ישוב אליה. היא גרה עם שירה, סטודנטית שנשכרה כדי לשמור עליה.
שירה היא רווקה דתייה שמחפשת חתן.
נבוקוב, ועד הבית, גבר עשיר שגר בפנטהאוס, טיפוס מתנשא שמנהל את כל השכנים וחושב שהוא מעל כולם. בין היתר הוא טוען שהוא מכיר את יולה מהעבר ושהייתה להם בעבר הרפתקה בלתי נשכחת וטראומטית שיכולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת על חייה של יולה היום. הוא סופר שעושה סדנאות כתיבה וחי עם הכלב שלו.
כל הדמויות מעניינות, כל אחת מהן מייצגת חלק מהחברה שלנו וכל אחת מהן חולמת על אהבה. חלקן נזכרות באהבה ישנה, לטובה או לרעה וחלקן כמהות למצוא סוף סוף אהבה חדשה.
הסופרת עוברת בין השכנים, מספרת קצת על חייהם ביום יום, בהווה ובעבר ומתארת באמצעות דיאלוגים את היחסים ביניהם.
אוסף של טיפוסים שונים ומגוונים שלכל אחד מהם יש חיים לא פשוטים והתמודדויות שונות והמשותף ביניהם שהוא שכל אחד זקוק וכמה לחום ואהבה.
תקציר, כפי שמופיע בגב הספר:
יוּלה, סופרת הזקוקה לאלמוניות ולשקט מרחיקה עצמה לדירה זרה כדי לכתוב. מִשכּנהּ החדש בבית המשותף מפגיש אותה עם ניסוֹ, ילד כבד משקל, מָגי אמו, אופירה, בעלת בוטיק, אורנה ושאול לוי, זוג רופאים, סמדר, אישה עם עבר פסיכיאטרי עשיר ש"דפקה הופעה" ברומן קודם של מירה מגן, שירה, סטודנטית רווקה ונבוקו, גבר אנין ומתנשא.
כל אחת מהדמויות הללו, השונות כל כך זו מזו, מייצגת פלח אחר בפסיפס העשיר של החברה היהודית־ישראלית. בכולן לוחשת גחלתה של אהבה ראשונה. יש בהן מי שמתרפק עליה בגעגוע עז, יש מי שכמֵה לזכות בה סוף־סוף, יש מי שמתכחש לה ויש מי שמתעב אותה — אולם כך או אחרת, כולן נחרכות באִשהּ.
אהבה יד ראשונה, כמו ספריה הקודמים של מירה מגן, הוא ספר גלוי עיניים. מגן מציגה את החיים בפריחתם, בכמישתם ובכיליונם בלי שום הנחה. היא רגישה לייחודה של כל דמות אולם אינה שוכחת ולו לרגע את עריצותו וכוחו המכלה של הזמן שאינו מבדיל בין מי שחי למעלה, בדירת פנטהאוז שנוגעת בשמיים, לבין מי שמתגורר בדירת הקרקע, שעשב ושיח בוגונווילאה לוהב הם נופהּ.
הגורל הזה המונח לפתחי כולנו, אצל מירה מגן, סופרת שהמרי והמרד החברתיים־מעמדיים והאנושיים־קיומיים לא זרים לה, הוא גם באורח פרדוקסלי, מקור החסד והחמלה שבהם היא עוטפת את דמויותיה. הגורל העוין הוא המקור שממנו נובעת אהבתה לדמויותיה. דמויות שעל פי רוב הן השוליות ביותר, הפחות "אסתטיות" והפחות "שפויות" ובהן מצויים האמת והיופי בערייתם.
יגאל שוורץ